ראיינתי את מיכל ברק, מנהלת של המרכז לחקר הרב תרבותיות והמגוון. אין צורך
בהקדמות, הראיון כבר מסביר את הרעיון.
ספרי קצת על הפעילות שלכם
אז אנחנו בעצם המרכז לחקר הרב-תרבותיות והמגוון, שהוקם
על ידי פרופ' מיכאיל קרייני. לפני שנה וחצי, הוא חוקר רב-תרבותיות במסגרת המשפטית,
והוא ערבי באוניברסיטה העברית, ומודע לקושי של סטודנטים ערבים. הוא רצה לעשות
מעשה. גייס תרומה כדי להקים את המרכז. אני הצטרפתי אליו בתור מנהלת. היום הוא בעיקר
בפקולטה למשפטים אז מחליף אותו פרופ' ברק מדינה.
המרכז מתעסק בשלושה מרכזים
עיקריים:
מחקר – מרכז מחקר, מלגות, כנסים, אורחים.
המטרה היא לשים את הנושאים של
הרב-תרבותיות על סדר היום של האוניברסיטה העברית, בצורה יותר דרמטית.
האם זה מחקר 'נחשב' בקרב הקהילה
האקדמית?
זה תחום מאוד מאוד עולה, בקנדה זה
העיסוק העיקרי. בהרבה מדינות באירופה, זה הופך להיות מעניין מבחינת המהגרים. זה
מחקר ששואל את השאלה של צירוף ילדי המהגרים למערכת החינוך, של לבוש מוסלמי מסורתי
במערכת החינוך. שאלות שקשורת לפרקטיקות של דת, שאלות של ייצוג, של קרקע, של שפה. אנחנו
בתקופה של נדידת עמים, במובן הזה זה נושא חם. יש מדינות שהם מראש רב-תרבותיות, כמו
בישראל.
קורסים – המרכז מציע כמה קורסים
שהם מסודרים באוניברסיטה, במשפטים, בחינוך ובמנהל עסקים. כאן המטרה היא שסטודנטים
ילמדו משהו על הנושא, שיהיה להם הבנה על החברה שהם חיים בה. עבור מי שלא לומד
סוציולוגיה אנתרופולוגיה. אני בעד שיהיה קורס אבני פינה חובה על החברה הישראלית.
התחום השלישי – התחום המרכזי משני
סיבות.
לקדם קמפוס פלורליסטי מכיל ומגוון,
לקדם את הדייורסיטי (רב-תרבותיות) באוניברסיטה העברית, שיהיו סטודנטים מכל מיני
קבוצות, סגל, תכנים, שהאוניברסיטה תהיה פחות לבנה ואליטיסטית ויותר מכילה ומגוונת.
הפעילות הזו צברה מלא תאוצה
בעקבות התכנית 'תקווה ישראלית' (מפורט בהמשך).
בקורס אני מנסה שהסטודנטים ידברו
בינם לבין עצמם, כמובן שהנושאים עולים לדיון. יש הרבה אינטרצקיה בינם לבין עצמם.
הם מכירים ומדברים די לראשונה עם סטודנטים מקבוצות אחרות.
יש עניין של מספרים (שיהיו יותר
סטודנטים ממגוון חברות), שיהיה יותר מגוון, שכל הסטודנטים ירגישו יותר בנוח, וחשוב
שתהיה חוויה אקדמית נורמלית. שיהיה מפגשים בין הסטודנטים לבין עצמם. המצב כרגע הוא
שהסטודנטים מאוד נשמרים בתוך הקבוצות שלהם. בלי כוונה רעה, אבל זה טבע האדם. יש
כמה וכמה קבוצות מפגש, יהודיות-ערביות, תאים למיניהם, אבל אין משהו יחסית המוני
שבו אתה יכול להיפגש. ואז יצאנו בקול קורא, המרכז רצה לפתוח את מרחבי הדיאלוג.
חשבנו למצוא סטודנטים בתוך האוניברסיטה שמעניין אותם התחום ויש להם הכשרה בהנחיית
קבוצות. ליצור מעגלים שבו כל אחד שרוצה להכיר מוזמן לבוא, ושהסטודנטים האלה יהיו מנחים.
יותר ממאה סטודנטים פנו. עשינו להם סדנאות מפגש. לקחנו רק משנה ב'. הדבר שהכי
הדהים אותי בסדנאות האלה, היה שסטודנטים אמרו שהם באו לאוניברסיטה כי הם רצו
להיפגש, ולא יצא. ראיתי שיש הרבה רצון טוב, שיש הזדמנות ,ושזה מפגש עבור מטרה
משותפת. חלק מהגורמים המעכבים זה מבוכה, ושאין לנו כלים, אין לנו שפה איך לדבר אחד
עם השני, וזה לא נוח, לא נעים. נבחרה קבוצה של עשרה אנשים. עברו 2-3 מפגשי הכשרה. המפגש
הראשון הוא מפגש לנשים בלבד, לכבוד יום האישה, אני חושבת שמפגש של נשים יותר קל
בהתחלה. יהיו חמישה מפגשים ואני מקווה שזה ימשיך לשנה הבאה. המרכז עובד עם סגל
אקדמי, יש הנחיית קבוצות, איך לדבר תוך כדי השיעור והתרגילים כדי לעודד אינטגרציה
כזאת. אני רוצה שבמעבדות בגבעת רם יהיה שילוב.
האם את חושבת שצריך להכריח שילוב?
אני חושבת שצריך להכריח, למשל על
ידי כך שהסטודנטים יתחלקו לזוגות ואת הזוגות יחברו. מספרית זה לא ילך אבל יש כל
מיני סוגים של מגוון, אני חושבת שככל שזה רלוונטי למשימה, אין סיבה לא להכריח.
כמה מילים על המדרסה – מדרש
בין-דתי באוניברסיטה.
מי שהקימו את זה, זה שני
סטודנטיות שהיו בקליניקה, קורס שלומדים על רב תרבותיות ומקימים פרויקטים, הם
ממשיכים בזה ומקבלים תמיכה מהמרכז. הם קיימו גם יום עיון על בתי מדרש בין דתיים.
הדבר השני הוא שיש כאן פעילות של
בתי ספר, זאת פעילות של העירייה, והמרכז תומך בזה, ובתקווה שזה יהפוך לקורס.
הקונספט הוא קורסים שיש בהם אלמנט
של עשייה והם מעורבבים באוכליסייתם.
בצד האקטיביסטי, כשמרצים ומתרגלים
יבינו מה זה להיות קבוצת מיעוט, הם יוכלו להתייחס באופן יותר טוב למיעוט. מעניין
גם איך מרצים יכולים להפוך את הקורסים שלהם להזדמנות למפגש אמיתי.
אגב עשינו סרט קצר שבו ראיינתי
שלוש סטודנטיות ערביות, חרדית ואתיופית. הם מספרות על החוויה של להיות סטודנטית
בקבוצת מיעוט כאן, וזה מאוד דומה. אני משתמשת בסרט הזה כמעט בכל פורום שאני מנסה
להסביר מה זה אומר להיות קבוצת מיעוט.
מבחינה מספרית, כמה תלמידים יש
בקורס אבני פינה?
מאה, אבל המספרים זה לא העניין. העניין
המרכזי הוא הסדנאות למתרגלים ומרצים, שפונים למספר רב יותר של סטודנטים.
האם יש דברים דומים באוניברסיטאות
אחרות?
יש בחיפה מרכז יהודי ערבי. כבר
כמה וכמה שנים, אבל עכשיו יש את פרויקט תקווה ישראלית, שכדאי לדבר עליו. זה דבר
חדש, שמתלבש על המרכז. הנשיא ריבלין החליט לצאת במהלך מקיף שקוראים לו תקווה
ישראלית, שהוא מנסה לקדם את הנוכחות של כל הקהילות, הוא קורא לזה השבטים. הוא אומר
שיש 4 קבוצות, הם יהיו פחות או יותר באותו גודל, חרדים דתיים חילונים ערבים. לבית
הנשיא יש כמה זירות, אחת מהן זה האקדמיה, הזמין את כל ראשי האוניברסיטאות
והמכללות, שאל אותם איך האקדמיה יכולה להיות מקום שמעודד מפגש. אלו מוסדות שיש בהן
מפתח למוביליזציה חברתית. ככל שיהיו יותר קבוצות מיעוט באקדמיה, זה מקדם אותם. יש
כאן גם תפקיד חברתי.
זה בעצם 'תקווה ישראלית באקדמיה'.
נובע ממנו שבכל מוסד אקדמי צריך להיות אחראי על זה. מקימים ועדה, שתקבע חזון מגוון
לאוניברסיטה.
מי בראשה?
פרופ' מונא חורי-כסאברי מעבודה
סוציאלית ואני. קוראים לזה ועדת היגוי לדיירסיטי אין דה יוניבריסטיה 'Diversity in
the University'.
המפגש הראשון יתקיים בסוף החודש.
ועדה שתחשוב על נהלים, על חזון, וכו'.
האם אתם עובדים עם האגודה?
יש כמה פרויקטים, וואחד על אחד,
המדרסה היא באגודה, יש כל מיני שיתופים, ויו"ר אגודת הסטודנטים שלומי הוא חבר
בועדה. עוד פרויקט הוא 'שנה א' לא לבד'.
הילה אחראית על זה, היו כמה שיחות על איך ממנפים את החונכים, כדי שיהיו מודעים
יותר איך להתייחס למגוון.
דיקנט הסטודנטים מתמקד ברווחת
הסטודנט וצרכים של יחידים, ואני מנסה לחשוב על האוניברסיטה בתור מקום יותר פלורליסטי.
אגודת הסטודנטים היא בריב עם
הסטודנטים הערבים, יש דם רע שם. זה עימות היסטורי, העימות הזה הוא משהו שהייתי
רוצה להתעסק איתו. המחיר שהם משלמים הוא אדיר.
ממה זה נובע?
אני לא בקיאה בכל הפרטים, קודם כל
יום הסטודנט הוא ביום ירושלים. עיריית ירושלים מממנת את זה, וזה דגל אדום מבחינת
הסטודנטים הערבים וזה גורם להרבה השלכות מאוד מצערות. במקום שיהיה משהו משותף, יש
משהו מראש שגורם להם להרגיש מודרים, שהם במאבק פוליטי. יכול להיות שהוא היה בכל
מקרה ויכול להיות שזה מעצים אותו.
ניכר כי יש כאן מרכז מאוד רציני שפועל ודוחף, וזאת תוך זמן מאוד קצר. אני קצת
מסויג מהרצון של מיכל לחייב מיקסינג באופן שירגיש מאוד מלאכותי. בעקבות השיחה איתה
חשבתי על מודל אחר בו האוניברסיטה תציע מגוון של מסגרות של מפגש בין סטודנטים
יהודים וערבים, וכל אחד ירשם איפה שירצה. מודל כזה יכול מחד לחייב ומאידך לא להיות
מלאכותי מדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה